מי שקרא את הפוסטים הקודמים, יכול להבין כמה המערכת לא קלה לשליח החדש. להבין סט חדש ושלם של חוקים זרים, אינטריגות פנימיות וציפיות סותרות זה לא דבר של מה בכך. ואם זה לא מספיק קשה, יש גם את האלמנט של הפגיעה בהערכה העצמית : הרי, איך אני, אמא בת 32, עורכת דין ובעלת מספר הישגים בחיי, לא מקבלת כאן שום הכרה בכלום, וצריכה להוכיח את עצמי מחדש, מאפס? כשכל סטאז׳ר זב חוטם שהרגע יצא מהמכללה כבר מחלק כיפים במסדרון ומפזר חיוכים של מנכ״ל נבחר?
מבלי להתכוון – כך שאני לא יכולה לקחת קרדיט על תכנון ואסטרטגיה מוקדמת – מה שתמיד מוכיח את עצמו בכל סיטואציה הוא הקשר האנושי. האנשים שאיתם כן הצלחתי לייצר חיבור טוב בבית הספר, פתאום מאפשרים הרבה כיוונים שלא חשבתי עליהם בכלל קודם. לדוגמא, זוכרים את טיול הקמפינג הגשום? זה שמצאתי את עצמי באוהל סחוט עם בגדים צפים על רצפת האוהל כשמעלי סערה משוגעת? אז לצד העוקץ היה דבש בדמות צוות החינוך שניהל את הטיול. נותרנו בקשר טוב, והבוקר הוזמנתי להצטרף לטיול נוסף איתם (הפעם לא באוהל, תודה לאל…), הפעם לבולטימור. ולא באוהלים.
לא יודעת אם הטיול יצא לפועל, בכל זאת מדובר בהיעדרות ארוכה מבית הספר ולא בטוחה (או יותר נכון, די בטוחה שלא) שהדבר יאושר, אבל עדיין – כל כך שמחתי שהצלחתי לייצר מערכת יחסים שאפשרה את זה. ובתוך ים של תסכול, באמת, מכל מה שלא הולך כמו שדמיינתי, זאת נקודת אור ממש משמעותית.
