בלוג

קשה לדעת בדיוק היכן להתחיל בלוג על שליחות. היציאה למסע הזה מורכבת מכל כך הרבה רבדים ורגעים שונים, שכל אחד מהווה התחלה בפני עצמו. יש את הרגע המודע של ההחלטה: קבלת המחויבות המשותפת, שלי ושל אהוד לצאת לשליחות. אבל יש את השלב שבו הרעיון מתחיל לנקר בראש, ויש את הפחדים הראשוניים, ויש את השלבים הפרקטיים שצריך לעבור. אני מניחה שהבנתם את הנקודה.

אני מודה שכתבתי את הפוסט הזה כמה וכמה פעמים, ובכל פעם חשבתי שהוא לא מתאר בדיוק את ההתחלה שאני חושבת עליה. אבל העריכה הרביעית או החמישית הביאה איתה את התובנה שממילא, צמצום החוויה הזו של השליחות למילים תמיד תשאיר חלק בחוץ, ותיתן את הבמה לחלק שנבחר. אז עד כאן לפילוסופיה שמאחורי הבלוג, ועכשיו – למהות.

אני שירה, נשואה לאהוד ואמא לאהרן (4) ולאורי (שנה וקצת). אני עורכת דין, אהוד מורה, ושנינו חיים יחד באלעזר שבגוש עציון. יש לנו אחלה חיים – כשאין קורונה או שביתות – ולמרות שהכל ב״ה טפו טפו בסדר גמור, החלטנו לקום, לקחת איתנו את הילדים ולנסוע לשליחות ציונית בטורונטו, קנדה.

ההחלטה על השליחות התקבלה, לדעתי, עוד כשהייתי תינוקת, וגדלתי לצד סבא וסבתא שלי שעשו שליחות בעצמם בברזיל. האופן שבו השליחות השפיעה על חיי המשפחה לא ניתר לתיאור במילים, ועד היום – למעלה מ-50 שנה לאחר שיצאו לשליחות, אותותיה ניכרים בביתם, בחוויות שהם נושאים איתם ובחברים הקרובים שעוד נותרו גם לאחר כל כך הרבה זמן.

עם הזמן, וההיכרות עם אהוד, השליחות קיבלה אחיזה נוספת אצלנו, כשנסענו לדרום ומרכז אמריקה והכרנו את השליחים השונים שמהווים מרכז ליהודים ולישראלים בתפוצות. וככה חלום השליחות התגלגל לו, עד שהתגשם בדמות ההצעה לשליחות בטורונטו, בבית הספר Tanenbaum CHAT – אהוד בתור מורה למקצועות היהדות, ואני בתור אחראית על תרבות ישראלית בקהילת בית הספר.

בהשראת דודי המופלא דן גן צבי (ובעזרתו המקצועית והסבלנית עד אין קץ), החלטתי ללוות את מסע השליחות שלנו בבלוג שבפניכם. המטרה הראשונית שלו היא לתעד הכל, כדי שנוכל לשתף את היקרים לנו במה שעובר עלינו, אבל עם הזמן הצטרפו מטרות נוספות, ביניהן עיבוד של כל החוויה העצומה הזו למילים פשוטות שיאפשרו לנו לראות אחורה מה עשינו, ולאן פנינו מועדות.