בשליחות, כל שבוע זה כמו שנה בכמות ומגוון החוויות שאנחנו עוברים. כך למשל, בחודש האחרון שעבר מאז הפוסט האחרון שלי, הספקתי:
– להיות שבוע בבולטימור עם נבחרת הכדורסל של בית הספר
– לבלות בשבת (קפואה!) עם אורי לבד בזמן שאהוד ואהרן בשבתון עם תלמידים
– להעביר במשך שבוע מערכים על גבורה ישראלית בבית הספר
– לצאת לחופשת ״ווינטר ברייק״ בזמן סערת קרח ושלג ולהרגיש כמו בספר פנטזיה על קץ העולם
– והדובדבן שבקצפת: לצאת עם אהוד והילדים למיני חופשה באכסנייה עם פארק מים לשלושה ימים, מהם חזרנו לפני כמה שעות.
הכל נורא עמוס, והחיים נחווים בעצימות נורא גבוהה. יש בזה משהו מרגש ומחיה, אבל גם מין תחושה שזה לא אמיתי. לפעמים אני מאבדת תחושת זמן ומרחב, ואתמול הייתי צריכה להסתכל ביומן (!) כדי להשתכנע שחנוכה היה רק בשבוע שעבר. בכל מקרה, הכתיבה כן עוזרת לי למקד ולהתמקד במה שעברנו, וחשבתי לספר על שלושה דברים מהחודש האחרון.
בולטימור
יצאתי לבולטימור על תקן ״אשת צוות״ יחד עם מאמני קבוצת הכדורסל. נסענו באוטובוס מטורנטו לבולטימור, 10 שעות נסיעה כדי להתחרות בטורניר כדורסל של כמה בתי ספר מצפון אמריקה וישראל. זאת היתה חוויה ממש מעניינת ומיוחדת, ואני ממש שמחה שיצרתי קשר טוב עם המאמנים שאפשר את הצירוף שלי לנסיעה הזו.
כשליחה, אני מוצאת את עצמי מסתכלת על המציאות במשקפיים ״יהודיות״, ומוצאת דילמות בכל דבר: למה להכריח את התלמידים לאכול רק כשר אם ברור לנו שכל התלמידים אינם שומרים כשרות בבית? ולמה לאכוף נוכחות בתפילה בשבת? האם העובדה שאני דתיה מייצרת מרחק ביני לבין התלמידים החילונים? זו רק טעימה מהמחשבות שליוו אותי בשבוע הזה. אי אפשר להגיד שלא היה מעניין.
שבתונים
שבתון זה כינוי לסוף שבוע שבו יוצאים עם התלמידים למחנה (״קמפ״) כדי לייצר לתלמידים חווית שבת. זה מאד מקובל בבתי ספר יהודיים בחו״ל, ובפרט בבית הספר שלנו, שבו השבתונים זה מפעל של ממש. אנחנו, כשליחים, נדרשים לצאת לכל השבתונים, כ-8 בטווח של שלושה חודשים. מצד אחד זה לב ליבו של התפקיד שלנו: ליווי ויצירת חוויה יהודית-ישראלית, שהשבת היא משיאיה. מהצד השני, אני מרגישה שהיציאה לכל כך הרבה שבתות מהבית בפרק זמן נורא קצר, פוגעת משמעותית בשגרה ובחווית השבת של הילדים שלנו. בסוף, ין עשרות התלמידים בכל שבתון, הפעילויות השונות, התפילות הארוכות והארוחות ההמוניות, הילדים (ובעיקר אורי) הולכים לאיבוד, וזה לא פשוט לנו.
בגלל הקושי הזה, החלטנו שבחלק מהשבתונים ״נפריד כוחות״, ונמצא את האיזון שבו מצד אחד נמלא את התפקיד שלנו, ומהצד השני נשמור על השפיות של הילדים. וזו משוואה שחוזרת על עצמה לא מעט בחיים שלנו כאן, ובאמת צריך להיות עם אצבע על הדופק, כי אם הילדים שלנו ילכו לאיבוד בתוך כל המשימה הזו, יצא שכרנו בהפסדנו.
חופשה
עכשיו כשאני חושבת על זה, לחופשה עם הילדים מגיע פוסט נפרד. אז היכונו בהמשך (:
