לא כתבתי הרבה זמן. מסיבות טובות ב״ה – הייתי עסוקה זמן רב בהכנות, ולאחר מכן בהוצאה לפועל של אירועי יום הזיכרון והעצמאות בבית הספר. היה מאד מוצלח, ואני חושבת שהמעורבות שלנו כשליחים היתה מאד מורגשת, ותרמה משמעותית לאופי האירועים בתיכון.
מה שכן הניע אותי לכתוב הפעם, זה האירוע המטלטל של רצח הבנות לבית משפחת די. אני חושבת על זה לא מעט: הן היו מהאזור שבו אני גרה בארץ. מקהילה דומה, מאורח חיים דומה. אפילו לא נרצחו באזור שכוח אל – אלא סתם, בדרך לטיול הכי סטנדרטי שיש. ואם זה היה קורה לי ולא להן – מה הייתי משאירה אחרי?
אני אדם של מילים (או שמא אישה של מילים?). ואני מקווה ומתפללת שהגורל האכזר של משפחת די לא יפגוש אותי לעולם. אבל אם חס וחלילה כן, אני רוצה להשאיר אחרי את הסיפור שלי, שלנו. במיוחד פה בשליחות. כדי שכל מי שיקר לי יוכל להתנחם אחרי בידיעה שאני חיה פה חיים מלאי משמעות. דיברנו על זה בינינו, אהוד ואני. איזו זכות זו להצליח לצאת ממירוץ החיים לתקופה – ולו קצרה – ולעסוק כל הזמן בענייני עם ישראל. זה מרומם את הנפש, ונותן טעם יוצא דופן לחיים שבדרך כלל סובבים בעיקר סביב עצמנו.
אז זה פוסט קצת מקאברי, זה נכון. ו״מודה אני לפניך״ כל בוקר, ובעזרת השם הפוסט הזה ייגנז ויישכח בעשורים שעוד יבואו. אבל אל מול אנומליה כל כך מחרידה, שאמא לחמישה ילדים נרצחת עם שניים מילדיה סתם בשל היותה יהודיה – איך אפשר שלא להבין אותי?