לפני שבועיים אח שלי בא לבקר, ומחרתיים הוא חוזר לארץ בחזרה. ניצלנו את הלילות האחרונים שלו כאן וראינו יחד את מלך האריות, לעד הסרט הכי טוב שנוצר אי פעם נקודה.
תוך כדי צפייה, ולמרות שמדובר בשבילי בפעם המאה לפחות, חשבתי לראשונה על הייחודיות של הסרט הזה בנוף הסרטים (והתרבות) היום. אני מודה, אני חדשה בעולם החינוך. צנחתי לתפקיד חינוכי מעולמות שונים לגמרי, ואולי בגלל זה אני עוד לא מעכלת את השינוי העצום שעבר השיח החינוכי מימי כתלמידה בבית הספר ועד היום. והסרט שעכשיו סיימנו לראות פתאום חידד לי היבט בשינוי הזה.
במלך האריות, סימבה נולד למלוכה, ולמרות כל מיני אירועים שהוא עבר, שהיום היו בקלות מקטלגים כפוסט טראומה מורכבת, ואולי עוד כינויים וראשי תיבות מהמישור הנפשי והטיפולי, המסר של הסרט ברור: על סימבה למלא את התפקיד שנועד עבורו, לממש את ציפיות אביו ומשפחתו, ובעיקר – לשאת באחריות כלפי גורל יתר האריות והלביאות וגלגל החיים כולו. זאת על חשבון החיים הטובים שהיו לו בג׳ונגל, התשוקות והדחפים שלו, ופילוסופיית ״האקונה מטטה״ – חיה את הרגע והנח לעבר להישאר מאחור.
מישהו היום מדמיין בכלל העברת מסר כזה לתלמידים במוסד חינוך? אני מרגישה שלהגיד לתלמידים היום שעליהם לקבל את האחריות שאיתה נולדו, ולתת מקום (אפילו לא עדיפות, רק חשיבות) לציפיות מהם בהיותם חלק מהמסגרת הקהילתית והמשפחתית שאליה הם שייכים – זה מסר הפוך ממה שמשדרים להם כל היום. היום, כל הזמן אומרים לנו כמה כל אחד יכול להיות כל מה שהוא רוצה, להשתחרר מכל כבל שעשוי להגביל אותנו, שההכתבתות וההבניות החברתיות הן תמיד בעוכרינו ושלמעשה, כל אחד יכול לברוא את עצמו מחדש ללא ההקשרים שאיתם הוא נולד. זה ככה בדת, זה ככה במגדר וזה מגיע לכל מקום ובכל הקשר.
אני לא רוצה להגיד שאין שום דבר וכלום מאחורי הקריאה לחופש להגדרה עצמית. בוודאי שיש משמעות לחירות שלנו להחליט אילו אנשים ונשים נרצה להיות. אבל בדרך, נמחק כל זכר של משמעות לא רק למסורת, אלא גם לאחריות ולמחויבות שלנו כלפי המשפחה והקהילה שלנו, מעצם העובדה שלתוכן נולדנו.
בהקשר של השליחות, אני רוצה להגיד לתלמידים, ולא מצליחה להבין איך: נולדנו יהודים. כך רצה הגורל, שנשתייך לעם הזה, עם כל ההקשר ההיסטורי, הדתי והתרבותי שההשתייכות הזו נושאת עמה. העובדה הזו כשלעצמה מייצרת לנו חובה – לא פחות מכך – להמשיך ולקיים את העם היהודי, בכל דרך שבה אנחנו יכולים להשתלב במשימה. חובה עלינו לעבוד ולהיאבק כדי שנמשיך לחיות ולפרוח למרות כל הקושי. וכידוע, לא חסר.
והבעיה היא, שנדמה שהמושג חובה כבר לא לגיטימי. רצון, כן. תשוקה – בוודאי. אבל חובה? הכרח? זה כבר לא בשיח. ואין לנו, לצערי, איזה מופסה מהשמים שיפציע וירעם ״זכור מי אתה״.
פוסט מעורר מחשבות ליום הכיפורים. תודה