אם יש משהו שהשליחות מאמנת אותנו בו, זה מעברים. מעבר מהבית להורים, מההורים לטיסה, מהטיסה למקום זמני וממקום זמני לקבוע. העובדה שאנחנו כבר למעלה מחודש חיים על מזוודות היא בלתי נתפסת בעיני.
אז עברנו סוף סוף, ומה שחשבתי שיהיה הישועה שלנו, התברר כתחילתה של עבודה סיזיפית מאד: ריהוט הבית, ארגון, סידור והתאמה. הכל יד שניה, ונראה בהתאם, ואני מרגישה כמו בסט של מופע שנות השבעים, בלי הפאנץ׳ ליינים והצחוקים המבוימים.
נדמה שבבלוג הזה אני כותבת רק על קשיים שאנחנו עוברים, אבל מה לעשות – ההתחלה ממש קשה. המעבר לבית היה מאתגר, הרבה דברים היו דרושים תיקון והכל עובד פה נורא לאט. אבל כמה ימים אחרי, אני יכולה להגיד שכל יום קצת יותר טוב מהיום שקדם לו, ועוד משהו מסתדר, ועוד משהו נכנס למקום. לאט לאט זה המוטו – אבל לפחות זה בגרף עולה.
