באופן לא מפתיע הסתבר לנו, שהכותרות הגדולות כמו ״שליחות״, מצריכות די הרבה עבודה, ובעיקר עבודה אפורה ומתישה. עכשיו, כשאנחנו כל כך קרובים להחלטה הסופית, והכל נהיה באמת ממשי, כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו: איך נארוז כל כך הרבה דברים? איך נזכור לדבר עם הרשויות, עם חברות הסלולר שלנו ולעדכן את קופות החולים? מי יארוז את כל הציוד העצום שצברנו כאן בישראל, ואיך נעביר אותו לאן שנגור? איך נראה שם סרטים בקולנוע אם אין תרגום? בחיי שהמחשבה האחרונה טורדת את מנוחתי.
המחשבות האלה, המפחידות כשלעצמן, מרחיקות את הטרדות האמיתיות באמת: האהובים המבוגרים שאנחנו משאירים מאחור, ולא יודעים מתי ואם נתראה שוב. הפחד מלהסתדר בעיר זרה וגדולה בלי רשת הבטחון המשפחתית שיש לנו בארץ, בכל מקרה, חירום או לא. איך יגיבו בעבודה שלי, שאני אוהבת ומקווה שיאפשרו לי לחזור אליה שנשוב לישראל.
לצד הפוסטים המרגשים ומלאי החוויות שבטח עוד יגיעו, אני בוחרת לשתף גם את הרגעים הקשים יותר, מלאי החשש והדאגות. פשוט כי הם באמת שם, ומהווים חלק די משמעותי מהמסע שיצאנו אליו. והם גם חלק מההצדקה לכתיבת הבלוג – כי תמונה משפחתית מאושרת בפסגת הרי הרוקיז אפשר להעלות לכל רשת חברתית בצירוף אימוג׳י אחד, אבל בשביל הרגעים המורכבים האלה, שהופכים את השליחות לאנושית ולאמיתית, צריך דווקא את הבמה המאפשרת הזאת.
לקראת סיום העבודה הפיזית שלי במשרד, ואריזת חיינו לארגזים ומזוודות, מניחה שהפוסט הבא כבר יהיה במטוס או אחריו. אחלו לנו בהצלחה!
