כשנמצאים בשליחות, יש דילמה תמידית בין המאמצים שמשקיעים כלפי חוץ – בתלמידים, בקהילה – לבין המאמצים שמשקיעים כלפי פנים, כלפי הילדים והמשפחה. וצריך איזון עדין בין שני הכיוונים האלה, שהרבה פעמים סותרים אחד את השני. כי גם נתינה גדולה מדי, מוגזמת מדי יכולה להזיק.
אפשר לראות את המשמעות המעשית של הדילמה הזאת בסיטואציות שמחוץ לבית הספר. בארוחות שבת, בחגים, בימי ראשון. האם בוחרים לארח תלמידים בשבת, או שנשארים לבד? האם הולכים למסיבת פורים ישראלית, ומניחים למאמצי השליחות וייחצון היהדות לרגע, או שמנצלים את החג המבולגן ממילא הזה כדי להשפיע טוב?
אני חושבת שבכל מקרה תמיד צריך לדעת שכל בחירה נושאת גם ויתור. וככה זה, ותמיד אפשר להרוויח משהו ממה שלא בחרנו לעשות בסוף. ואין כל כך מה להצטער, אלא לבחור כל פעם מחדש בתקווה שאיפה שלא נהיה, יהיה טוב ומוצלח.
ואם כבר מדברים על זה, אז גם הבחירה לא להיות בישראל עכשיו, אלא כאן, זו דוגמא מצוינת. כי כמה אנחנו צריכים את הארץ, את הישראליות והישראלים בחיים שלנו, כמה אנחנו מרגישים רחוקים מהבית כל הזמן. ומהצד השני – איזו הזדמנות מופלאה יש לנו, שפשוט לא קורית כשאנחנו בחיי היום יום שלנו בארץ. אבל האם זה לנצח? האם נבחר להישאר במשימת השליחות לשנים רבות? בוודאי שלא. כי אנחנו בוחרים גם בעצמנו, וחשוב לנו גם שנהיה בבית הטבעי שלנו, בישראל. וזה האיזון, מציאת המינון הנכון של הנתינה, שעומד בכל פעם על הפרק.
מחשבות פילוסופיות לעת ערב…
