כידוע, בשנים האחרונות עבדתי במשרדי עורכי דין, ולפני זה עבדתי באגודת סטודנטים. חשבתי שכבר נחשפתי לכל הפן הפוליטי שיש בארגונים (גדולים וקטנים) ולאינטריגות ולמאבקי ההיררכיה שיש בין העובדים. ואז הגעתי לעבודה כאן בבית הספר, וכל מה שחשבתי שאני יודעת על קיומה של פוליטיקה במקום עבודה השתנה ב-180 מעלות.
קודם כל – אף שליח לא מוכן (ולא יכול להיות מוכן) לדבר הזה. כשאנחנו מתכוננים לשליחות אנחנו מדברים על ערכים, מתודות וקשיי הסתגלות, אבל אי אפשר להתכונן למרקם האנושי ולמתחים בין העובדים בארגון שאליהם השליחים מגיעים. והיכן שאנחנו עובדים, במוסד שיש בו גם ארגון מורים – השם ישמור. לפעמים אני חושבת שצריך נעלי פוינט של בלרינות כדי להימנע מלדרוך למישהו על הרגל.
האמת שאני לא כל כך מתרגשת מזה, כי אני יודעת שהעתיד הרחוק והארוך שלי (בע”ה) לא כאן, אלא בישראל. אבל יש בזה משהו קצת עצוב וקצת משעשע, לראות מהצד את מאבקי המעמדות בתוך הצוות, משל היינו בגן ילדים בני 4 עם זמן חופשי ארוך מדי. הצורך בלחשוב על כל מהלך, אם לא יפגע למישהו בסמכות, או שלא יחפוף למהלך של מישהו אחר – וכל זה בצוות של כמעט 200 מורים! – מתיש לא פחות, ואפילו יותר מהעבודה עצמה.
