קשה להאמין שכבר אלול, וראש השנה עוד שניה וחצי. אם בארץ, בתוך השגרה של העבודה והילדים, קשה למצוא זמן להתחבר לרוח התקופה, פה – זה כבר ממש על גבול הבלתי אפשרי. ספינת החיים שלנו לא מספיק יציבה כרגע כדי לאפשר את עומק הנשימה הנדרש לחשבון נפש כלשהו.
אבל, היום בערב, התחלתי לבשל לחג. כולם ישנו, ורק אני, עם הפלייליסט הקבוע של עידן רייכל-ארבע אחר הצהריים-וקצת חווה אלברשטיין נשארתי ערה. ופתאום, עם האוכל המוכר והשירים הקבועים, הרגשתי מוצפת בהכרת תודה על מה שיש לי, ורציתי קצת לשתף בדברים שאינם מובנים מאליהם בכלל:
- אנחנו בריאים. פה צינון, שם דלקת גרון, אבל כל יום מחדש אנחנו קמים כל בוקר ומסוגלים לבצע כל פעולה שאנחנו רוצים כדי לקדם את עצמנו.
- הילדים שלנו חכמים, נושאי חן וטובי לב. וברמה הספציפית יותר, אורי התחיל ללכת, והוא מתקדם בצעדי ענק, ואהרן גדל מיום ליום, ונותן לנו הרבה סיבות להיות גאים בו.
- בחרנו לצאת לשליחות, ולמרות כל הפחדים – יצאנו. אנחנו בעיצומה של הזדמנות מדהימה וחד פעמית ללמוד מקהילה, שבשום סיטואציה אחרת לא היינו פוגשים.
- מדי יום אנחנו פוגשים אנשים בלתי רגילים, שנותנים לנו השראה. מורים בבית הספר, יהודים בקהילה ושליחים אחרים שמאירים לנו את הדרך.
- הקורונה כבר לא משבשת לנו את החיים כמו לפני שנה ושנתיים. הנקודה הזו בעצם היתה צריכה להיות ראשונה. לא הספקתי לשכוח כמה היה נורא בימי הסגר וחוסר הוודאות. אז אולי ההסתגלות של הילדים למסגרות קשה, אבל יש מסגרות, ויש הסתגלות וברוך השם על כך.
קרוב לוודאי שמחר אני אשוב לתלונות, לדאגות ולעצבים על כל מה שלא מסתדר בדיוק כמו שרציתי. אז טוב שכתבתי את הפוסט הזה, שיהיה למה לחזור ולקבל זווית ראיה נוספת למציאות שלנו.
