השבוע היה בבית הספר טורניר כדורסל, שבו השתתפו כמה קבוצות מקנדה, ארה״ב וישראל. אני, כשליחה, הייתי אחראית על הקבוצות הישראליות ועל החיבור ביניהן לבין בית הספר ויתר הקבוצות.
כמובן שמאד התרגשתי לקראת ההגעה של הקבוצות הישראליות, הלהבתי את התלמידים והצוות שאני עובדת איתו וחיכיתי בקוצר רוח. סוף סוף הם הגיעו, שתי קבוצות משתי ערים שונות, ופתאום קרה לי משהו לא צפוי לחלוטין, שקשה להסביר במילים בודדות. זה כאילו שראיתי את הקבוצות הישראליות בעיניים קנדיות, ופתאום הבנתי למה הישראליים יכולים להרתיע: הרעש, הגישה האגרסיבית, החוצפה ועצמאות היתר היו כל כך זרים ושונים לי פתאום, אחרי כמעט חצי שנה בהיעדרם, שלא הצלחתי לזהות את עצמי בתוך הדבר הזה.
וזה לא שלא היו פה קבוצות טובות: היו פה ישראלים מתוקים ומקסימים, עם המון רצון להתחבר ולהיות חלק. אבל אני, אני הישראלית הגאה והכל כך נפרדת וזרה לתרבות הקנדית – לא מצאתי את עצמי איתם. וזה נורא הבהיל אותי, כי ברור לי לאן אני שייכת. אני מישראל, אני חוזרת לישראל ואני מייצגת את ישראל. איך יכול להיות ש״עברתי צד״ מבחינה מנטלית?
ואולי לא עברתי צד, אבל אני מתנדנדת בתווך, כשבעומק אני בדיוק כמו הקבוצות האלה – קולנית, חוצפנית ובעלת תעוזה, אבל בהסתגלות שעברתי לכאן אני גם מזדהה עם השקט והעדינות, שלא לומר הנימוס (אללי!) שמאפיין את האנשים שאיתם אני עובדת.
זה הזכיר לי ספר שקראתי שהייתי קטנה, ״אל עצמי״ של גלילה רון פדר עמית. מסופר שם על ילד ממשפחת מצוקה שאומץ על ידי משפחה אומנת ממעמד סוציו אקונומי גבוה, ולפי הרושם שנותר בי אחרי עשרות השנים שעברו מאז שקראתי את הספר, הגיבור שהשתדל כל הזמן לזכור מאיפה הגיע, מצא את עצמו פתאום מזדהה לא מעט עם הנורמות והערכים שקיבל מהמשפחה האומנת, ומתקשה לקבל עובדות שלפני האימוץ נראו לו מובנות מאליהן.
נראה לי שזה מה שבאמת הדהד בי במהלך הטורניר הזה: אני לא רוצה לשכוח מי אני ומאיפה באתי, אבל גם בלתי אפשרי שלא להסתגל ולהתחבר גם לתרבות המקומית, ולקבל מבט חיצוני ושונה על מה שהיה לנו קודם. ועוד מחשבה לא פשוטה שנובעת מזה, זה שהמעבר בחזרה לארץ יהיה, ככל הנראה, לא פחות מורכב מהמעבר לפה. אבל כל דבר בעתו…
בתמונה – קבוצת אליצור פתח תקווה, ישראלים מהממים שעם כל המחשבות עשו לי חשק לחזור.
