הקדמה: לא משנה כמה פערים יהיו בין ארץ לארץ, בין קהילה לקהילה, לא חשוב מוצא המתפללים או הנוסח – דבר אחד תמיד יהיה במשותף לכל המניינים: דרשנים וחזנים טרחנים, שרואים בתפילות הימים הנוראים את הזמן האופטימלי למימוש שאיפותיהם היצירתיות על חשבון הקהל האומלל. המוטיב החוזר של דרשן שמאריך בדבר תורה מסובך ומייגע בדיוק לפני תקיעת שופר, או חזן שמחליט להאריך את מוסף לשלוש שעות כשהאוכל כבר נשרף על הפלטה – לא מדלג על שום קהילה שפגשתי, גם לא בטורונטו.
ועכשיו כשהנחנו את זה על השולחן, אספר על החג עצמו. היה מאד משונה לחגוג חג מחוץ לישראל. פתאום נדרשנו לארגן בעצמנו את הסימנים, את כל הארוחות, את לו״ז התפילות ושאר המנהגים – וזה היה גם מוזר אבל גם מרענן. עם השליטה באה גם עצמאות ויכולת להשפיע על איך הדברים נראים ויש לזה יתרון משמעותי, במיוחד עם הילדים. והילדים ממש נהנו – הם היו במרכז, ויכולנו ממש לבלות איתם ורק איתם. אין ספק שהחוויה הזו מאד משפיעה עלינו כמשפחה, ועל הקשרים שבינינו לבין הילדים.
אבל, עדיין, הגעגועים למשפחה המורחבת לא מרפים. כמה דקות לפני כניסת החג, עצמתי את העיניים וממש דמיינתי את אותו הרגע בבית של סבא וסבתא שלי: איך אני נכנסת בדלת, מימין סבתא במטבח מסיימת הכנות אחרונות, ממולי השולחן עמוס בפרחים באגרטלים על מפה חגיגית, ברקע אני שומעת את מי שכבר הגיע והתמקם בחדרים, והריח – שפשוט בלתי ניתן לתיאור אבל תסמכו עלי, זה הריח הכי טוב וביתי בעולם. יכולתי לשחזר ככה, שניה אחר שניה את כל החג ולהמשיך לרצות לחזור, אפילו לכמה דקות רק כדי לומר שלום.
בסופו של דבר, גם בתוך ההרפתקה המשוגעת הזו יש רגעים שבהם אנחנו רק רוצים לחזור הביתה.
