תכננתי לכתוב משהו על החופשה שיצאנו אליה, אבל בער בי נושא אחר, שחשוב הרבה יותר להעלות על הכתב. לפני כמה שבועות, התקשרה אלי הרבנית רננה, מראשי מכון עמיאל של רשת אור תורה סטון – הארגון שדרכו יצאנו לשליחות. היא התעניינה בי, אבל לא כלאחר יד: היא עברה איתי על כל תחום ותחום בחיינו בשליחות, ובמשך כשעה הקשיבה, בדקה וחקרה כל כיוון כדי לוודא שאני בסדר.
מתחילת השנה, ולאורך כל ההתחלה שלנו כאן (לרבות ממש בימים אלה), אביעד – גם הוא מהמכון – חוזר ומתקשר ושולח הודעות ובודק כל הזמן אם אנחנו מסתדרים. לפעמים בקטנה, לפעמים שיחות (או התכתבויות) ארוכות יותר, אבל נמצא תמיד בהיכון וברקע לכל דבר שאולי נצטרך.
אני לא יודעת איך להדגיש מספיק כמה זה משמעותי וחשוב עבורנו, וכמה זה לא מובן מאליו בכלל. לצאת לחיים של שליחות זה מאתגר מאד – כפי שכל הפוסטים בבלוג הזה ממחישים לדעתי בהצלחה יתירה – ולפעמים מציאות של נתינה אינטנסיבית, יחד עם החיים עצמם, יכולה לרוקן אותנו מכל טיפת כח. העובדה שיש אנשים ונשים, שמצליחים לפנות מזמנם ולהעמיד את עצמם לרשותנו, עם כל הסבלנות והניסיון העצום שיש להם, פשוט מפעימה אותי.
כל אחת צריכה כתובת, וכשאת שליחה – על אחת כמה וכמה. אין גבול לאתרגים ולמורכבות שלהם ותמיד עדיף להיעזר מלהתמודד לבד. ולכן, אם כבר החלטתם לצאת לשליחות, הניסיון הקצר שלי לימד אותי שכדאי לעשות את זה מטעם אנשים כמו רננה ואביעד, ושאר חברי הצוות שליוו אותנו בתהליך הזה.
