חודש זה לא הרבה זמן. מצד שני, זה מספיק זמן כדי להתחיל להרגיש את האווירה של המקום, להתחיל להבין את האנרגיה של הנפשות הפועלות. ולמרבה ההפתעה, אני הולכת ומגלה שבתוך כל הההתרחשויות בבית הספר, ואלפי הפעילויות השונות – אין לישראל הרבה מקום. וזה מפתיע במיוחד בגלל ההשקעה הרבה בלהביא אותנו לכאן – שליחים מישראל.
אפשר לשאול, בכלל, למה שלישראל יהיה מקום? זאת שאלה ממש מעניינת שיש לה כמה תשובות, ולכל אחד סיבה משלו. אני חושבת שהרבה יהודים מרגישים שטוב שיש את מדינת ישראל, כמעין תעודת ביטוח – תמיד יהיה מקום שבו נוכל להיות ולחיות כיהודים, אם במקום שבו אנחנו נמצאים זה כבר לא יתאפשר. מניחה שזו לא משותף לכולם, ויש עוד אג׳נדות, אבל שמעתי את זה עולה בהרבה מהשיחות שלי בעניין.
בהנחה שיש סיבה שבגללה רוצים לקיים את הקשר הזה עם ישראל, עולה התהייה – מה זה אומר? איך מייצרים קשר עם מדינה, בדרך כלל רחוקה גיאוגרפית ותרבותית, ושלא לדבר על התדמית המזעזעת שיש לה בתקשורת?
מה שנראה לי עד עכשיו, זה שמנסים לצייר את ישראל כמקום כיפי, שווה, קליל. הרבה מהפעילויות הישראליות מתמקדות בצד השטחי והמצטלם היטב: חוף הים בתל אביב, חוויית שוק, הרבה במבה (אבוי לאלרגיים) ופלאפל. המקום של ישראל בחיי התלמידים הוא מאד מצומצם ומתבטא בעיקר בימים הישראלים ה״קלאסיים״ – יום העצמאות וכדו׳. אולי זה באמת מגניב יותר ונוח לצילום, אבל האם זאת ישראל? האם זה מה שמייצר קשר עמוק בין התלמידים למדינה?
אני מרגישה שהיום בישראל יש מקום לשיח מורכב על הרבה מהמרכיבים של המדינה ושל החברה הישראלית. כל כך הרבה דילמות והתלבטויות על העתיד, על מה שנכון ולא נכון בנושאי דת, מדינה, חברה, גזע ומה לא. האם יש מקום לייצר כזה שיח מורכב גם בתפוצות?
אני מאד מאד מקווה שכן.
