ככל שאנחנו נכנסים עמוק יותר לתוך תקופת השליחות שלנו, אנחנו מתלבטים יותר ויותר מהי בעצם הצלחה. אחרי כל ההסתגלות הארוכה, והכניסה ההדרגתית למערכת, ב״ה אנחנו בעמדות נוחות ומבוססות יותר, ואפשר להרים טיפה את הראש מעל המים ולהסתכל על המציאות מזוית רחבה יותר.
המסגרת שאני נמצאת בה מאפשרת לי הרבה גמישות בתכניות שאני מוציאה אל הפועל. ובאמת, אני שותפה למגוון גדול של פעילויות, בחלק מהן אני היוזמת, ובחלק אני מצטרפת ונותנת את הערך המוסף שלי. והכל טוב ויפה, ועשיתי דרך ארוכה מאד מההתחלה, ועדיין אני תוהה – האם אני מצליחה? האם השליחות שלי מייצרת מציאות טובה יותר?
כמי שבאה מעולם עסקי וציני הרבה יותר, קשה לי לא לראות תוצאות מיידיות. בעולם עריכת הדין, מאד קל, בדרך כלל, לדעת אם הצלחת או נכשלת. זכית בתיק או שהפסדת בו. העסקה נגמרה ברכישת דירה – או שלא. אבל עולם החינוך שונה באספקט הזה בתכלית השינוי, ולא פשוט לי לא לדעת מה ההשלכות של כל המאמצים שלי.
כדי לעזור לעצמי למדוד את תוצאות העבודה שלי, ביקשתי פידבק מהסביבה. אבל כאן נכנס הקאץ׳ של התרבות הלא-ישראלית: אין מה לצפות בחו״ל לפידבק כנה וישיר – שלילי וחיובי כאחד. זה לא במנטליות פה, לתת משוב ישיר וחד משמעי. ולכן אני נותרת עם כל סימני השאלה שלי, שמובילים לשאלה הגדולה יותר – האם אני ראויה? האם אני מספיק ״שליחה״, שיכולה לייצר תהליך משמעותי ביחס של התלמידים לישראל?
