בלוג

השבוע הילדים התחילו את המסגרות החדשות, ואנחנו התחלנו בבית הספר.

אני כותבת את הפוסט הזה קצת נסערת, כי קיבלתי עכשיו פידבק שלא ממש ציפיתי לו. למי שקרא/ה את הפוסטים האחרונים, די ברור שההחלטה שלנו לצאת לשליחות הביאה איתה הרבה אתגר וקושי, שלא היו לנו אילו היינו נשארים בית. אנחנו באמונה שבע״ה הקושי ישתלם, אבל אי אפשר להעמיד פנים שהוא לא קיים.

בכל מקרה, ימי ההסתגלות של הילדים ושלנו הם לא פשוטים בלשון המעטה. הילדים לראשונה במסגרות דוברות אנגלית, אהרן מתייפח מדי בוקר על מר גורלו ואורי בכלל לא מצליח להישאר ימים שלמים במעון. הוא קטן, ומגיעה לו הסתגלות מדורגת ולא לקבל את כל ההלם בבת אחת.

אז מה שקרה הוא שביומיים הראשונים, קראו לי מהמעון לקחת אותו כבר בשלב מוקדם של היום, ומכיוון שהמעון צמוד לבית הספר, הבאתי אותו אלי למשרד. אז עכשיו, אחרי יומיים שבהם זה קרה, קיבלתי מייל (אמנם מנומס, אמנם עדין), שהנראות שלי עם ילד בבית הספר משדר חוסר מקצועיות וחוסר רצינות, ושאמנע מזה להבא.

זה לא שאני לא יכולה להבין את הרציונל. זה לא שלא חשבתי לעצמי שהלוואי שהיה אפשר אחרת. אבל מה שאני באמת מתקשה להבין ולהזדהות איתו זו ההתעלמות המוחלטת מהקושי העצום שמוטל עלינו, זוג צעיר לבד במדינה זרה, בלי תמיכה ובלי עזרה, בשבוע שגם למקומיים יכול להיות קשה ומאתגר מאד. אנחנו בקריעת ים סוף, והמציל מעיר לי על צבע בגד הים.

אין לי מסר ברור. עצוב לי וכואב לי שזה הרושם שהתקבל ממני בימי הראשונים כאן. ושזה מה שבחרו לשדר לי, במקום לתת לי את המדליה שאני חושבת שהרווחתי רק על עצם המעבר המטורף שעברנו בחודשים האחרונים.

בתמונה – ילד שהיחס שמגיע לו גובר על כל רושם שאני רוצה לייצר, כאן או בכל מקום אחר בעולם.