אני מתלבטת לא פעם על מה לפרט כאן במסגרת הבלוג הזה: על החלק הפרקטי, על המחשבות והרגשות שליוו אותנו או על החוויות שחווינו בכל שלב. זה קשור כמובן בריבוי המטרות של הבלוג הזה, שחלקן סותרות אחת את השניה לפעמים. לא אלאה אתכם בהתחבטויות האישיות שלי, פשוט אכתוב – ונקווה לטוב.
אחרי הכנות רבות, וכמעט קריסה מרוב משימות ומטלות של הרגע האחרון, בחודש אוגוסט 2022 יצאנו לשליחות. עלינו על טיסת לילה לטורונטו (ישירה), התפללנו שהילדים ישנו לפחות בחלק ממנה, והמראנו. הטיסה היתה די סבירה (לדעתו של אהוד היה מצוין, ללמדכם על נקודות מבט בחיים), אבל אז הגענו למחלקת ההגירה של קנדה.
יש שליחים שכבר אמרו לי שיותר גרוע משהיה להם לא יכול להיות. אבל ברגעים שהיינו שם – הטלתי ספק רב שמישהו סבל כמונו. אחרי טיסה מתישה של 12 שעות, ושהות לא מבוטלת לפני ואחרי בשדות התעופה, הגענו עם הילדים לפקידי הגירה, שלידם פקידי ההגירה של מדינת ישראל נחשבים לנמלים חרוצות וחדורות מטרה. אלוהים עדי שיותר אטימות וסתימות ממה שהפגינו פקידי ההגירה בקנדה, פשוט אין.
בקצרה, בילינו שם כמעט שלוש שעות, ולא כי היה תור, אלא כי לאף פקיד לא דחוף לעבוד. בכלל. ואז כשסוף סוף קיבלנו את הויזות המיוחלות – התברר שעשו טעות. ושוב מהתחלה, להמתין לפקידה, לנסות לעורר בה קצת חמלה ודחיפות והכל בעייפות ובעצבים הולכים וגוברים.
אבל, כדרכם של כל הדברים, גם המעצבנים ביותר – גם התהליך הזה הסתיים, ובאיחור לא אופנתי יצאנו משדה התעופה אל ביתו של מנהל בית הספר שבו אנו שליחים. על כך – בפוסט הבא.
