אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, אבל זה באמת קורה. ברגעים אלה, אני שוכבת בתוך אוהל באתר קמפינג, גשם זלעפות כבר יורד שעה, כל הדברים שלי רטובים ואני חולקת אוהל עם שתי תלמידות מכיתה י״ב שפגשתי לראשונה היום.
מה ששמעתם.
ככל הנראה הפוסט הזה יתפרסם כשכבר אחזור הביתה, כי אין שום מצב שהקליטה פה מספיקה לטעינת האתר. אבל זה גם דבר טוב – זה אומר ששרדתי. וזה לא מובן מאליו.
נתחיל מההתחלה: לפני תחילת הלימודים, קיבלנו הצעה להצטרפות לטיול עם קבוצת תלמידים מובילים באתלטיקה (!). ניסיתי כמובן לדחוף את אהוד למשימה, אבל קיבלתי בחזרה מייל שמעודד, שלא לומר דוחף, אותי דווקא להצטרף לאירוע. במייל העוקב כבר קיבלתי דום לב: הטיול עתיד להתקיים בשטח מאוכלס בדובים, ויש אזהרה חמורה שלא להביא בכלל אוכל, שלא נמשוך תשומת לב מיותרת.
ומהפח אל הפחת, מהרגע שיצאנו לטיול, ירד עלינו גשם בלי הפסקה, האוהל שהוקצה לי נרטב עד מוות ובסך הכל מעולם לא הייתי נראית כל כך אומללה או רטובה, למיטב זכרוני הקופא.
יחד עם כל זאת, לא הופתעתי בכלל שהטיול דווקא היה טוב בשבילי. כשהתנתקתי קצת מכל ההתרחשות שמלווה את ההתחלה, ומכל הספקות וזכוכית המגדלת שמתחתיה אני נמצאת בטורונטו, וכשנדרשתי לעשייה – בניגוד לדיבור ולנראות – שם נזכרתי מה אני שווה, ומה אני יודעת לעשות.
בסוף, אני ביצועיסטית. אני טובה בשטח, וגם בטיול – למרות שמדובר בבני נוער אתלטיים (!!), בתנאי שטח מחפירים ובסיטואציה זרה ומוזרה – הצלחתי לראשונה מאז תחילת השנה להביא את היכולות שלי לידי ביטוי. וזה היה כיף, וזה היה חשוב לחוות גם הצלחה לצד האתגרים.
