אני מרגישה כאילו הפעם האחרונה שכתבתי היתה לפני עידן ועידנים, אבל בעצם עברו פחות משלושה שבועות. הסיבה היא שהחגים היו כל כך אינטנסיביים, והחזרה לשגרה הרגישה כמו התחלה חדשה, יותר מ״חזרה״, שנדמה שעברתי נצח מאז הפוסט האחרון.
אני קצת מתלבטת איך לתאר את מה שעובר עלינו: מצד אחד, הקושי במעבר ובהסתגלות עדיין כאן, ואני לא מרגישה שהאתגרים של ההתחלה מאחורינו. מהצד השני, חלק מהדברים כן מתחילים להסתדר, קצת כמו מבנה מלגו שמתחיל לקבל צורה, ויש קצת יותר וודאות ובטחון ביום יום משהיה עד עכשיו. אני מניחה שזה טוב, ושזה כן מראה על איזושהי מגמה.
אני לדוגמא, מאובדן עצות מוחלט, וימים שלמים שבהם הסתובבתי בבית הספר חסרת מעש, עברתי לשלב יותר מובן וברור לי של עשייה. עוד לא העשייה שאני חולמת עליה, אבל פרויקטים קטנים, משימות שאפשר לבצע, דברים שאפשר להוציא לפועל.
למשל, אני מעבירה עכשיו מערך פעילות על הבחירות לכנסת בישראל, ובשבוע הבא נעשה בחירות דמה בבית הספר. אתם עדי – אני מהמרת שהליכוד יבחר, ולו בגלל שביבי זה המנהיג הישראלי היחיד שיהודים לא מעורבים בצפון אמריקה מכירים (אם בכלל). ניסיתי לתת קצת קונטרה, ועוד מידע, אבל קשה בשבוע לנצח קיבעונות של שנים.
עוד משהו משמח הוא שהתחלנו להשתלב בקהילה קטנה, ישראלית דתית מתוקה, שעוזרים להרגיש קצת בית בתוך כל הכאוס. אין מה להגיד, יש לישראלים תחושת ערבות הדדית שעוד לא מצאתי בקהילות אחרות, וב״ה שיש לנו אותה כאן. לאט לאט, כמו בהתחלה של תיכון, מתחילים לייצר חברויות וקשרים, ולבנות משפחה הרחק מהבית. מקווה שהפוסט הבא ימצא אותנו בשלב נוסף כלפי מעלה.
